השמחה היא אחד מעקרונותיה החשובים של החסידות, עד שאי-אפשר לתאר חסיד בלי השמחה הנלווית אליו. מיסד תורת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ובעקבותיו כל מורי החסידות, שמו דגש רב לא רק על עבודת ה' מתוך שמחה, אלא תבעו שהחסיד יהיה שמח בכל אורחותיו ובכל מעשיו.
הרבי מהר"ש מליובאוויטש פירט רשימה של דברים ש'מתאימים' לחסיד, ולעומתם דברים ש'לא מתאימים' לו. בין הדברים אמר: "לחסיד מתאים – להיות בשמחה. לחסיד לא מתאים – להיות שרוי בעצבות". יש פתגם של החסידים הראשונים: "חסיד הוא כדור של שמחה וכדור של אש".
השגות בזכות השמחה
מסופר על בניו של אחד הגאונים הזקנים בדורות הראשונים של החסידות, שהתקרבו לאור החסידות ונעשו חסידים. הם ניסו לקרב גם את אביהם לעולמה של החסידות, אך הוא לא נטה לכך. נכנסו הבנים אל רבנו הזקן בעל התניא ושאלו אם ימשיכו במאמציהם להשפיע על אביהם לקרבו לחסידות, או שהואיל והוא כבר זקן ועוסק בתורה ובעבודה, לא כדאי לבלבלו. שאל אותם הרבי אם יש לו שמחה של מצווה. ענו הבנים שבכל ערב סוכות, כשהם גומרים את בניין הסוכה, אביהם עומד על ספסל ומנשק את הסכך. אמר להם הרבי: "אם יש לו שמחה של מצווה, לא צריך לבלבלו להתחיל דרך חדשה".
מובן מאליו שאין השמחה 'חידוש' של שיטת החסידות. החסידות לא 'חידשה' דבר כלל, שכן התורה אינה זקוקה ל'חידושים'. החסידות רק הדגישה והאירה באורה המיוחד את היסודות הקיימים בתורה ובמצוותיה מאז ומעולם, ועל-ידי כך גם השמחה קיבלה את המקום הראוי לה.
בתנ"ך ובמאמרי חז"ל מדובר אין-ספור פעמים על הצורך בשמחה, על תועלתה ועל חשיבותה. די אם נציין את הפסוק הידוע מתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". הרמב"ם, בהלכותיו, מפליג בשבחה של עבודת ה' הנעשית מתוך שמחה. גם מורי הקבלה אמרו דברים נפלאים בשבח השמחה. האריז"ל אמר שזכה לכל השגותיו הנעלות רק בזכות השמחה. הוא גם מפרש ברוח זו את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", שנאמר ב'תוכחה'. לפי פירושו, ההדגשה היא על ה"בשמחה", לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא עבדת אותו בשמחה, וזהו החטא.
אגב, רבנו הזקן שואל על כך: וכי רק משום העדר השמחה מתחייבת גלות לעם-ישראל? אלא הוא מסביר, שהשמחה בכוחה לבטל קטרוגים שמתעוררים מחמת חטאי ישראל, ועל-כן לו הייתה השמחה בשלמותה, היו הקטרוגים מסולקים.
השמחה – עדות לאהבה
ההמון מזהה לפעמים את השמחה עם קלות-ראש, ואין לך טעות גדולה מזו. השמחה היא עניין רציני ביותר – גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. החסידות מבחינה הבחנה ברורה בין התהוללות, שהיא דבר רע ומזיק, לבין השמחה, שאין כמותה להביא לידי התעלות והזדככות.
שמחה אמיתית נובעת מאמונה איתנה באחדות האלוקית של הבריאה. הוא באה מהרגשת נוכחותו של הקב"ה בכל זמן ובכל מקום. גם ההכרה ש"כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה" – מולידה שמחה. היהודי המאמין בטוח, שהקב"ה ייטיב לו גם ב"טוב הנראה והנגלה"; כלומר, שגם בעיני בשר זה יהיה טוב גלוי.
השמחה בעבודת ה' מעידה שהאדם עושה את הדברים באהבה וברצון, ולא בכפייה ובחוסר-ברירה. השמחה גם מקילה את הקשיים שכרוכים לפעמים בקיום התורה והמצוות. לכן חשוב כל-כך שעבודת ה' תהיה בשמחה, ובפרט בימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה".