הכנסת אורחים נכללת בעצם מצוות גמילות חסדים ומסונפת לציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך" – כל הדברים שאתה רוצה שאחרים יעשו לך, עשה אתה לאחרים.
ניתן לחלק את מצוות הכנסת אורחים לשני חלקים: הארחה – נתינת אוכל ומשקה ובשעת הצורך מקום ללון. ולוויה – על המארח ללוות את אורחו בצאתו מביתו.
חכמינו הפליגו בשבחה של מצוה זו: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה" ; "המשובח שבצדקה הוא הכנסת אורחים, ושכרה גדולה עד מאוד".
והיו שאמרו כי בזמן שבית-המקדש היה קיים היה המזבח מכפר על האדם, ועכשיו, שאין בית-המקדש קיים, שולחנו של אדם מכפר עליו והיינו בהכנסת אורחים.
הכנסת אורחים נמנית בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וקרן קיימת לו לעולם הבא, ובמסכת אבות נאמר: "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך…". יש לקבל את האורחים בסבר פנים יפות ומיד עם הכנסם לדאוג לכל מחסורם, כדי שלא יתביישו בינתיים. ראוי שהמארח בעצמו יטרח במצוות האירוח, ומי לנו גדול מאברהם אבינו ששירת את אורחיו אף שהיו לו עבדים ושפחות. יש להגיש בפני האורחים ממיטב המאכלים והמעדנים, בעין יפה, ואין להביט בפניהם בשעת הארוחה כדי שלא יתביישו.
מצוות הליווי גדולה יותר מן ההכנסה עצמה. "אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים" (רמב"ם, הלכות אבל). מהו המרחק שיש ללוות את האורח? היו מראשוני הפוסקים שקבעו שיעור של מיל ויותר, אך בדורנו, במקומות שהדרכים מיושבות באדם ואין חשש שאורח יטעה בדרך או שמא תארוב לו סכנה, מספיק ללוותו שיעור של ארבע אמות (2 מטר). מן התלמוד וספרי הקבלה משתמע כי יש במצוות הליווי סגולה למלוה ולמתלוה, וכמו שנאמר (ישעיהו נו, יט): "שלום שלום, לרחוק (המתרחק מן העיר) ולקרוב (המלווה שמתקרב בחזרה אל העיר)".
בפתיחת פרשת השבוע אנו רואים כמה האריכה התורה, שבדרך כלל מקצרת בלשונה, בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. המטרה היא ללא ספק בכדי שאנו נלמד וניישם את הדברים בביתנו ; נחפש אחרי האורחים, נרוץ לקבלם, נשתדל לספק להם את כל צורכיהם, ניתן להם את ההרגשה כאילו אין הדבר לטורח עלינו כלל ("אמור מעט ועשה הרבה"), ונחנך גם את בני הבית במצווה זו.
