ב"ה
כותב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ: "שני דברים מעולם לא חסרו אצל חסידים – שמחה וידידות. שתי אלה הן תכונות חסידיות, ולעולם הן קיימות במהותן ובמציאותן, אלא שלפעמים הן מתעלמות וצריכים לגלותן" (איגרות-קודש כרך ה, עמ' רמו).
החסידים הראשונים היו אומרים: "חסיד הוא כדור של שמחה וכדור של אש" (ספר השיחות תש"ג עמ' 6). כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אמר: "שמחה של מצווה ושיר, מבטלים את כל הדינים והקטרוגים – ברוחניות ובגשמיות" (איגרות-קודש שלו עמ' שסח). לחסיד שהתאונן על עצבות הפוקדת אותו, השיב ה'צמח-צדק': פליאה גדולה היא, כאשר יהודי אומר בשחרית 'שלא עשני גוי', צריך הדבר לספק לו שמחה לכל היום, בזכרו שהוא יהודי (מגדל עז עמ' ריא).
לקפוץ משמחה
אדמו"ר הריי"ץ מספר באחת משיחותיו (ספר השיחות תש"א עמ' 50) על שני חסידים שחיו בעיר אחת: ר' יוסף, בר-דעת גדול ומשכיל בחסידות, שהיה בעל מרה- שחורה בטבעו, תמיד מהורהר, והיה מתרכז שעות בעניין של חסידות. ור' אברהם המלמד, שהיה תמיד שמח. פעם, אחרי התפילה, שאל ר' יוסף את ר' אברהם: מה אתה שמח? ענה ר' אברהם: כל-כך הרבה שעות אתה כבר חושב, ועדיין לא הגעת אל התכלית. הלוא מלוא כל הארץ כבודו וצריכים להיות בשמחה!
חסיד אחד כתב ל'צמח-צדק' שקשה לו להגיע לידי שמחה. השיב לו הרבי: המחשבה, הדיבור והמעשה (שלושת 'לבושי' הנפש) הם העיקר בהנהגת האדם, ובהם נתונות לו הבחירה והרשות לחשוב, לדבר ולעשות כרצונו. אדם צריך לשמור על מחשבתו, לחשוב רק מחשבות משמחות; עליו ליזהר מלדבר בענייני עצבות ומרה-שחורה; ויש לו להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בליבו, להראות תנועות שמחות (אף שעדיין אין הוא מרגיש בליבו שמחה כזאת). ואז סופו להיות כן באמת (איגרות-קודש שלו עמ' שכג).
בימי הבעש"ט התגורר בעיירה ליובאוויטש יהודי שהיה מהדמויות הבולטות בעיירה, וכינויו – רבי ישראל השמח. הוא היה נוהג לומר: "מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. מהי כוונת המצווה? שהמצווה באה מהציווי 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – הבורא ברוך-הוא, המוציא והמחלץ את האדם מכל מיני בוץ. ואם אני, ישראל'יק, אין ואפס, זכיתי לקיים ציווי של הא-ל היחיד יתברך, הרי עליי לקפוץ ולרקוד מרוב שמחה" (ליקוטי- דיבורים א עמ' קטו).
כך ירקדו כשיבוא המשיח
שמחה אין פירושה חלילה קלות-ראש. אומר רבנו הזקן: "גם בעבודה מתוך קבלת- עול צריכה להיות מורגשת שמחת הנפש, על שזכה להיות עובד ה'" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 206). כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר: "יש אשר עובד ה' עושה חשבון-צדק על מצבו הרוחני, ומוצא את חסרונותיו ומחליט לתקנם; אבל הוא בשמחה ומרגיש סיפוק פנימי, שכן הכרת האמת והחלטת התיקון מביאות שמחה ונעימות" (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' סט). בחגיגת שבעת ימי המשתה של אדמו"ר הרש"ב רקדו חסידים בגן שלפני בית אביו, הרבי מהר"ש, ונוצרו עשרות מעגלים. באותה שעה ישב הרבי מהר"ש ליד חלון ביתו והביט לעבר הגן. נענה ואמר: "הנה, כך ירקדו יהודים בחוצות קריה כשיבוא המשיח!" (ליקוטי-דיבורים חלק א, עמ' לד).
