המועד המדוייק שבו אירע סיפור המגילה – גזירת המן ונס פורים, על-פי מסורת ישראל, הוא בשנים ג'תד-ג'תה, 355-356 לפני ספירת הנוצרים.
מדובר בתקופת-הביניים בין בית-המקדש הראשון לשני. הסמכות היהודית העליונה היתה 'כנסת הגדולה', הסנהדרין. מרדכי היהודי היה אחד מחבריה, ומהבולטים שבהם. נוסף על כך, היה מעורה בחיים המדיניים והציבוריים. ידוע לנו שהוא נמנה עם שרי החצר של מלכות פרס ומדי והיה "יושב בשער המלך".
היו כמה מחברי הסנהדרין שלא הסכימו עם דרכו של מרדכי. הם סברו שחברי הסנהדרין צריכים לעסוק בתורה בלבד, ללא עסקנות ציבורית. אולם רוב חברי הסנהדרין הלכו בדרכו של מרדכי, ולצד ההתעמקות בלימוד התורה, פסיקת ההלכה ומלאכת השיפוט, עסקו גם בצורכי- ציבור. שיקולים אלה הצדיקו את עצמם ואיפשרו את הצלת עם-ישראל מגזירת ההשמדה.
את קביעתו של פורים כיום-טוב לדורות, אנו פוגשים לראשונה במגילה עצמה: "ויכתוב מרדכי… וישלח ספרים אל כל היהודים… לקיים עליהם, להיות עושים את יום ארבעה-עשר לחודש אדר ואת יום חמישה-עשר בו בכל שנה ושנה… ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים… על-כן, קראו לימים האלה פורים, על שם הפור".
תהליך קבלתו של פורים וקביעתו כחג לדורות, היה מורכב. חז"ל שקלו גם את החשש מתגובת העולם הלא-יהודי. היו גם שיקולים הלכתיים – האם ניתן להוסיף חג, האם יש סמכות לעשות זאת. אולם בסופו של דבר נוצר רוב ברור שתמך בהוספת פורים לחגי ישראל.
עם הזמן נעשה פורים חלק בלתי-נפרד מחגי ישראל, עד שבתלמוד אנו מוצאים את רבי יהושע בן קרחה משווה בין גאולת פורים לגאולת מצרים, ומסיק שנס ההצלה של פורים גדול מגאולת מצרים!
על השתרשותו של החג, יכולה להעיד העובדה שמצוותיו ודיניו הצריכו לייחד לו מסכת מיוחדת בתלמוד, מסכת מגילה. לימים, בימי הגאונים, חוברה גם תפילה מיוחדת לפורים, המוכרת לנו כתפילת "ועל הניסים". הרמב"ם כותב על פורים: "ואף-על-פי שכל זיכרון הצרות ייבטל (בימות המשיח), שנאמר: 'כי נשכחו כל הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' – ימי הפורים לא ייבטלו".
