ב"ה
הימים שבין חג-הפסח לחג-השבועות הם ימים מיוחדים, שכן בכל יום ויום מקיימים אנו מצווה מיוחדת – מצוות ספירת העומר. מצווה זו שונה מכל המצוות בשני היבטים:
א) בכל מצווה יש לחפץ שבו מקיימים את המצווה קיום עצמאי, ועניין המצווה הוא בכך, שמשתמשים בחפץ זה לצורך קיום מצווה. לעומת זאת, במצוות ספירת העומר, המצווה היא היוצרת את כל מושג הימים שאותם סופרים ומונים. ב) בכל המצוות, הזמן הוא גורם שקובע מתי יש לקיים את המצווה, ואילו במצוות ספירת העומר סופרים ומונים את הזמן עצמו.
תשוקה בנפש
שתי הנקודות הללו מאפיינות גם את פעולתה של התורה בעולם, והדמיון הזה מעמיק את הקשר בין ספירת העומר (שעניינה לשמש הכנה) לחג-השבועות, זמן מתן תורתנו.
אחד ההסברים לעניינה של מצוות ספירת העומר הוא, ש"נצטווינו למנות ממחרת יום-טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד… כי המניין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. הסבר זה מתייחס לפעולתה של ספירת העומר על נפש האדם, אך יש לה השפעה גם על מציאות העולם, כהכנה לפעולתה של התורה על המציאות.
קיומו של העולם
המטרה של התורה היא לגלות בעולם שכל קיומו אינו אלא "בשביל התורה". העולם כולו לא נברא אלא בשביל התורה, ובעת הבריאה התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, "אם ישראל מקבלים את התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". מכאן, שהתורה היא הנותנת לעולם את בסיס קיומו.
גם הפעולה על הזמן היא מעניינו של מתן התורה. הזמן איננו רק פרט בתוך הבריאה, אלא הוא מהגדרים היסודיים של הבריאה כולה. הבריאה מורכבת משני גדרים – מקום וזמן. אי-אפשר לדבר על עניין כלשהו בבריאה מבלי להתייחס לשני ההיבטים הללו – מקומו והזמן שבו התרחש.
שעבוד העולם
מצוות ספירת העומר, שבה סופרים ומונים את הזמן עצמו, היא הכנה למתן-התורה, שמטרתה לחדור לתוך גדרי העולם ולשעבד גם אותם לעבודת ה'. על-ידי שמחדירים את הקדושה האלוקית לתוך גדרי הזמן, יכולים אחר-כך לקיים את שאר המצוות הפרטיות, שכל אחת ואחת מהן מקדשת פרט מסויים נוסף בעולם.
ויהי רצון שתתקיים התפילה שמתפללים לאחר ספירת העומר: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית-המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה" – שאז תהיה התמימות והשלמות המלאה של הספירה, שלמות משולשת, בגאולה השלישית, ובבית-המקדש השלישי, במהרה בימינו אמן סלה.
(מעובד משיחתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, על-פי לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 7)
