אם בכל הזמנים תפסה מצות "ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה", הרי שבימים אלו כאשר כולנו מדברים ומצפים לביאת המשיח ובנין בית המקדש השלישי במהרה על ידי משיח צדקנו, מחובתנו לשים דגש מיוחד על הסיבות אותם ציינו חכמינו ז"ל כסיבת החורבן והגלות הארוכה.
על חורבן בית שני אמרו, שהוא נחרב בגלל שנאת חינם. הרי שכדאי ומשום כך גם מחובתנו להקדיש מידי יום ביומו מספר דקות של מחשבה כיצד להוסיף להגדיל ולעשות ב"אהבת חינם", ויש לנו עדיין הרבה מה להוסיף.
וזאת בשני מישורים: במישור הרעיוני, המחשבתי; ובמישור המעשי.
המישור הרעיוני פירושו – שעלינו לאמץ לעצמנו צורת-ראייה שיש בה את היסודות הבסיסיים של אחדות-ישראל.
עלינו לזכור כי היהדות רואה בעם ישראל לא רק עם, לא רק קבוצת אנשים בעלי מכנה-משותף זה או אחר – אלא אחים! היחס בין יהודי אחד ליהודי שני הוא אותו יחס שקיים בין שני אחים. אומנם אין הם אחים לאותם הורים ביולוגיים, אבל מבחינת נשמותיהם – כולנו בנים לאבינו שבשמים, ונשמתו של יהודי אחד קשורה בקשר בל-ינתק בנשמתו של יהודי שני.
אהבת-אחים גם אומרת, שאין היא מותנית בשום תנאים. האהבה בין שני אחים אינה תלוייה במעשים, באורח-מחשבה, בנטיות לב וכדומה. אח אוהב את אחיו השני גם אם הוא שונה ממנו מכל בחינה שהיא – הוא אוהב אותו משום שהוא אחיו.
כשנאמץ גישה זאת כלפי כל יהודי, לא נשנא אף אחד גם אם יעשה את הדברים החמורים ביותר. להיפך, אנו נרחם עליו ונשתדל להעלותו על דרך הישר.
מותר (ואף חובה) לבקר או למחות על דברים שליליים, אך המחאה חייבת להיות מופנית כלפי המעשה השלילי ולא כלפי האדם. זוהי אומנם הבחנה עדינה, אך חשוב מאוד להיות מודעים לה. וכפי שאמרו חז"ל: 'יִתִּמוּ חֵטָאִים ולא חוֹטֽאִים".
כמובן שבמישור הרעיוני ניתן למצוא דברים רבים נוספים בענין זה, אך כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "גדול לימוד שמביא לידי מעשה", הרי שהמישור המעשי חשוב ביותר, ובמילים פשוטות וברורות, פשוט לעשות מעשים שמבטאים אחדות ישראל ואהבת-ישראל.
ניתן להתחיל מהסביבה המצומצמת ביותר – משפחה, שכנים, חברים וכדומה, וכמובן שפעילות זו יכולה (וצריכה) להגיע עד לדאגה לכל יהודי, אפילו זה שאינו מוכר.
לא צריכים לעשות מי יודע מה, גם התעניינות בשלומו, סיוע בלימודים, הדרכה וכדומה, מעשים כאלה, אפילו אם בשלב הראשון הם ייראו מלאכותיים, בסופו של דבר הם יחדרו פנימה ויתנו את התחושה האמיתית של האהבה לכל יהודי.
