בפרשת השבוע אנו קוראים על מרים, אחות משה רבינו ואהרן הכהן, שלקתה במחלת הצרעת לאחר שדיברה לשון-הרע על אחיה, והרי אסור לדבר בגנותו של הזולת. אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעים עליהם מן האדם בעולם-הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות דמים – ולשון-הרע בנגד כולם.
מקובל לחשוב כי לשון-הרע פירושה עלילת דברי שקר ואילו כאשר הדברים הם אמיתיים הם מותרים. לאמיתו של דבר זוהי טעות גדולה. דווקא דיבורים אלו שהם אמת נקראים בפי חכמינו לשון-הרע. ואילו המדבר דברי עלילה וכזב נקרא בשם "מוציא שם רע" וזהו חטא חמור יותר.
אין הבדל אם הדברים נאמרים בפני החבר או לא, וגם השומע לשון-הרע עוונו גדול ואפילו יותר מזה של המספר, שכן אילו היה מראה לו פנים זועפות היה הלה מפסיק את דבריו, אך כאשר הוא אינו מונע בעדו הרי זה כאילו מסכים לדברים וגורם לו להמשיך לספר ביתר אריכות.
מסופר בגמרא על רבי אלכסנדרי שהכריז בשוק העיר: "מי רוצה חיים!". מיד נאספו סביבו המון רב בחשבם שברשותו תגלית חדשה ; סם או תרופת פלא שבכוחם להאריך את חיי האדם. ענה להם רבי אלכסנדרי בפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". בכח שמירת הלשון להאריך את חיי האדם.
יש גם "אבק" לשון-הרע: לא דברים בגנותו של הזולת אלא משפטים מרומזים המביאים, בסופו של דבר, ללשון-הרע ממש. כמו האומר: "יותר טוב שלא נדבר על פלוני, איני רוצה לספר מה שקרה עמו", או המספר הרבה בטובתו של חברו ודווקא בפני שונאיו.
אין לספר לשון-הרע אפילו אם יבקשו ממנו אנשים גדולים וחשובים ואפילו אביו או רבו. בגלל חומרת העבירה תקנו בסוף תפילת העמידה תפילת מיוחדת: "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה".
הקפדה מיוחדת בשמירה על לשון-הרע נלמדת מסיפורו של הרבי מליובאוויטש על חותנו – הרבי הקודם של תנועת חב"ד – שהיה נוהג להשיב לאותם שהתלוננו בפניו על מצבם הרוחני, כי לשון-הרע אסורה גם כאשר האדם מספר אותה על עצמו…
לשון-הרע, היא השורש לשנאת חינם שבגללה חרב בית-המקדש. כאשר נשפר את דיבורינו ונמנע ממנה, נחיש את הגאולה ונביא את משיח צדקנו.
