חב"ד פתח תקוה

רוטשילד 88 פינת, דוד פרנקפורטר 2, פתח תקווה

שעות פתיחה

א׳ ב׳ ד׳ ה׳: 9:00-12:30 17:00-19:00
יום ג': 9:00-12:30
יום ו': 10:00-12:00

גילה סודו לעבדיו הנביאים

פונה ר' משה לבתו: "נגה, קומי לרגע ועברי לצד השני של המיטה", מבלי להבין מדוע, עשתה הבת כמצוות אביה, כשנעמדה מעבר למיטה פנה שוב האב "כעת תסתכלי על סבא"... בתוך כך הבחינה כי הסבא עוקב אחריה בעיניו, כעת התברר כי אין זו פקיחת עיניים מקרית, אלא מבט ממוקד..

ימים ארוכים הסתובב הרב אברהם שטרן, בין בתי נדיבים ונגידים בהתרימו אותם למען ישיבת מ' אשר באזור מגוריו בירושלים. איש נכבד הוא ר' אברהם, זקן לבן מעטר את פניו וסבר של עדינות ויראת-שמים נסוכים עליו, ההדר, הזקנה והפקחות הירושלמית שניבטו מעיניו, פתחו את ליבותיהם וארנקיהם של אותםיהודים אליהם פנה .

מסע ההתרמה שעשה באותה שנה, תשמ"א, הצליח באופן נכבד. ר' אברהם הרחיק אל מדינות צפון-אמריקה, שם סבב על פתחי נדיבים, וכשסיים את סיור ההתרמה, היה שבע-רצון, והחליט לנסוע לניו-יורק ולבקר את בניו שהתגוררו בעיר. הימים היו ימי האביב קודם חג הפסח.

את ימי חג הפסח עשה ר' אברהם עם בניו בשמחה וברוב חרות. לאחר החג התכונן לארוז את חבילותיו ולחזור חזרה אל ביתו שבשכונה הירושלמית הוותיקה, אלא שלפתע החלו תוקפים אותו כאבי- ראש עזים, ניסו הבנים לעזור לו באמצעים שונים, אך אלו עלו בתוהו. מיהרו אפוא בניו וקבעו תור לרופא מקומי, כדי שזה יבדוק בדיקה מקצועית לפשר מקור הכאבים,

טרם הספיק ר' אברהם לפקוד את מרפאתו של הרופא, כשלפתע כרע ארצה, איבד את הכרתו, וכמעט שלא נותרה בו נשמה. מיד הובהל באמבולנס אל בית- הרפואה "קינגס קאונטי" שבקצה רחוב קינגסטון, בפאתי שכונת קראון-הייטס ברוקלין, שם ערכו לו צילומים ובדיקות וגילו כי קיבל קריש-דם במוח ("סטרוק"). הרופאים הודיעו לבנים את מצבו של האב ומליצו לערוך ניתוח מיידי ודחוף,.,

 נגה, נערה צעירה שלמדה ב"בית רבקה" בשכונת קראון-הייטס, עמדה בסמוך לדלתות תדר הניתוח, וראתה את הדלתות נסגרות אחר האלונקה עליה שכב סבה האהוב, ר' אברהם,

 נגה, בתו של ר' משה שטרן, איש נכבד ויודע-ספר המתגורר בפורט-לודרדייל שבפלורידה, נשלחה ל"בית רבקה" בשל העובדה הפשוטה, כי באזור מגוריהם לא נמצא מוסד חינוך לבנות-גילה שיתאים לאורח-החיים הקפדני, משפחתה לא היתה משפחת חסידים, רק זאת, שאביה שמע על הרבי ואף התכתב עמו מידי פעם, אך לא יותר מכך, אולם נגה, שספגה את ההווי החסידי ב"בית רבקה", ידעה כי במקרה חירום זה צריך לפנות ולבקש את ברכתו של הרבי,

היא נחפזה להתקשר מטלפון ציבורי שעמד בטבור המחלקה אל חדר המזכירות של הרבי היא השאירה את מספר הטלפון הציבורי, והתשובה אכן לא איחרה לבוא: "בדיקת תפילין ומזוזות", היא מיהרה להתקשר אל בית הדודים וסיפרה על תשובתו של הרבי, ובעיניים דומעות ביקשה ליישם את ההוראה הלכה למעשה באופן מיידי.

 מזוזות בית הדוד בו התאכסן הסב, נלקחו לבדיקה, אף תפיליו של הסבא נלקחו לבדיקה מיידית.

 רגועה קימעה, שבה נגה להמתין ליציאת הסבא מחדר הניתוח. מתוך לב קרוע ומורתח מלמלה פרקי תהילים מתוך הזכרון, וקיוותה לרחמי שמים,

רק כעבור מספר שעות יצאו הרופאים ודיווחו על המצב, הם הודיעו כי הצליתו לנקות את קריש הדם מן הווריד, אך עדיין יש לחץ רב על המוח, וסביר להניח כי נגרם נזק מוחי, מכל מקום, מוקדם לדעת עד כמה היקף הנזק, וכיצד יסתיים הסיפור,

ר' אברהם שטרן הוכנס למחלקת "טיפול נמרץ", כשהוא מחובר לצינורות שונים. עיניו עצומות בחזקה, וסבר של כאב היה נסוך על פניו, קשה היה לראות את הירושלמי התוסס והפיקח, שוכב ללא הכרה, חסר ישע וכמעט ללא רוח חיים,

 בין כה וכה חזר סופר הסת"ם עם תשובה ממזוזות בית הדודים. התברר כי באחת המזוזות היתה טעות נוראה, ובמילה "טוטפות" חסרה האות ו'. הסופר עצמו קישר זאת לאירוע באומרו כי תפילין של ראש עליהן נאמר "והיו לטוטפות בין עיניך", מקומם כנגד המוח – המוח הפגוע,,,

בין כה וכה, מתקשר סופר הסת"ם שלקח את התפילין לבדיקה. אף הוא מספר על בעיה חמורה שגילה בבית התפילין, מסתבר כי המצב רחוק מלהיות שפיר וטוב,

ימים ארוכים שכב ר' אברהם במחלקת טיפול נימרץ ללא הכרה,כשהוא מונשם.

 מאז התקפת ה'סטרוק' הכרתו לא שב אליו. נסיונותיהם של הרופאים לשפר את מצבו עלו בתוהו – מכל מקום הם עצמם לא נתנו תקוות רבות, "על פי הידע הרפואי" – אמרו בפסקנות – "הרי הוא בבחינת 'צמח', ואין כל תקווה כי ישוב אי- פעם לתפקוד כלשהו".

מלבד אמירת תהילים רצופה, לא היה ניתן לעשות רבות, הבנים, הנכדים ובני המשפחה שהגיעו אל מיטת חוליו, חזרו כלעומת שבאו, הם הציצו בסב, התבוננו בסבך הצינורות, אך לא יותר מכך. מידי פעם ניסה אחד הבנים לשוחח עם האב, לקרוא בשמו ולנסות לעוררו – אך המאמצים עלו בתוהו. כואב ועצוב,

חצות הלילה, הרופא הלילה התורן בודק את הסבא, מציץ במכשירים, וממהר להזעיק את הבנים. "כדאי שכל האחים יגיעו", אמר הרופא בטלפון, "המצב קשה מאד",,,

 שני הבנים שהתגוררו בברוקלין מיהרו להגיע אל מיטתו, הבן הנוסף, ר' משה שטרן, המתגורר בפלורידה, הזדרז אף הוא לעלות על המטוס הראשון אל שדה התעופה 'קנדי', וכעבור כמה שעות היה סמוך למיטת אביו. התבונן בו כאוב ומיוסר והתקשה לעכל כי אביו הנמרץ והפעיל שוכב חסר-אונים.

 שום דבר קריטי לא אירע בסוף המצב אכן היה חמור אך נשמתו של ד' אברהם ; המשיכה לשכון בגופו,

מספר שבועות שהה ר' משה בשכונת קראון הייטס, כשפעם-פעמיים ביום היה הולך לבקר את אביו בבית הרפואה, את הזמן הפנוי שבין ביקור למשנהו היה עושה בבית מארחיו, אחת ממשפחות אנ"ש, באותה אכסניה בה התגוררה בתו, נגה,

אתא ובא חג השבועות של שנת תשמ"א, גם בעיצומו של החג הלך ר' משה רגלית יחד עם בתו לבקר את אביו השוכב בבית הרפואה. שבעה שבועות חלפו מאז נפל, ומאז טרם פקח את עיניו, המצב הקשה הלך והתארך מבלי שאיש יידע כיצד יפול דבר.

 בדרך חזרה מבית הרפואה, פנתה הבת אל אביה. "אבא, הן טרם ביקרת אפילו פעם אחת אצל הרבי שליט"א, אולי כדאי שתנצל הזדמנות מיוחדת לבוא היום ולהשתתף בהתוועדות חג שעורך הרבי היום אחר-הצהרים?"

 שמע ר' משה את בקשת בתו, והסכים. יחד הסבו פעמיהם אל 770 – בית מדרשו של הרבי – שהיה מלא בתושבי השכונה, אנ"ש ובחורי ישיבה, שתפסו מקומות לקראת התוועדות שעתידה להתחיל בעוד רגעים ספורים.

עם סיומה של ההתוועדות, התפלל הרבי תפילת ערבית ,הבדיל על היין ומיד החל בחלוקת "כוס של ברכה"לאלפי ההסידים והתמימים, בתוך דקות ספורות נוצרו שורות ארוכות של חסידים שעמדו בציפייה להתקרב אל הקודש ולקבל מעט מכוס של ברכה.

אף ר' משה שטרן תופס מקום בתור הארוך, ואט-אט מתקרב אל הרבי. מעולם לא ראה את הרבי עד ההתוועדות הנוכחית, וזו הפעם הראשונה שהוא עתיד לראות את הרבי הגדול פנים אל פנים ממרחק קצר. התרגשות עזה ממלאת את לבו. כוסו הריקה בידו, וכבר הוא רואה מקרוב את פני הרבי, עוד שבריר שניה ועיניו המאירות של הרבי מפלחות את נשמתו, פיו נאלם, לבו דופק בפראות, הרבי מוזג אל תוך כוסו ואומר "לחיים"; שבריר שניה נוספת והרבי מוסיף ואומר: "רפואה שלמה לרפאל אברהם בן שרה שטערנא" – – –

 חיוור, רועד וכמעט כושל יוצא ר' משה החוצה, אל האוויר הצח שמחוץ לבית- המדרש. נגה בתו ממתינה לו, ונחרדת לראותו חיוור ונרעש, רק לאחר דקות מספר הוא מצלית להתאושש: "מעולם הרבי לא ראה אותי, ומהיכן ידע כי אני בנו של אברהם שטרן החולה?" – קולו היה חנוק מהתרגשות – "ובכלל, לאבא קוראים אברהם, ומדוע קרא לו הרבי 'רפאל אברהם'?'".

 תעלומה וחידה,

חזרו, איפוא, האב והבת אל בית המארחים, שם המתינה להם שיחת טלפון מאח נוסף שהתגורר בארץ ישראל, התעניין האח על מצבו של האב, ובתוך כך סיפר כי אמש, בחג השבועות (יום ראשון של תג בחו"ל) הוא עלה לתורה והוסיף שם לאב.,, שוב גברה התרגשותו של ר' משה:

"קראת לו רפאל, האומנם?"

השתאה האח, וקולו נדם מעבר לקו, רק כעבור חצי רגע הצליח לענות בפליאה: 

 "מהיכן כבר נודע לך?".

 – "מהרבי מליובאוויטש!" – – – –

"ומהיכן הוא ידע?"

"קודשא-בריך-הוא גילה סודו לעבדיו הנביאים",..

שוב נערכה פגישה בין רופאי מחלקת "טיפול נמרץ" לבין משפחתו של ר' רפאל אברהם שטרן, הרופאים היו פסימיים, חסרי תקווה. "אין סיכוי", חרצו את משפטם בשתי מילים בלבד. הנתונים היו קשים ומדאיגים, יהודי זקן שלקה בקריש-דם, חסר-הכרה זה שבעה שבועות, מונשם בעזרת מכונת-הנשמה ואינו מגיב לסביבתו,

לא כן חש הבן, ר' משה, לאתר שקיבל את ברכתו של הרבי – "רפאל אברהם בן שטערנא שרה לרפואה שלמה" – האמין בכל ליבו כי האב הזקן עוד יפקח את עיניו, ויחזור לתפקד כבימים עברו, הרי הרבי מליובאוויטש בירך…

 למחרת, איסרו-חג השבועות, נטל את בתו ויצא לבית-הרפואה כשבידו שיירי יין מ'כוס של ברכה' שקיבל מידו הקדושה של הרבי, כמו בכל השבועות האחרונים, ישבו האב ובתו סמוך למיטת הסב ושוחחו ביניהם, מידי פעם "שוחחו" עם הסב; ניסו לקרוא בשמו, לנגן ניגונים שאהב, "לספר" לו מקרים משובבי נפש. מי יודע, אולי יועיל במשהו?

 בכל אותה עת המתין ר' משה להזדמנות שהרופאים היושבים בטבורו של החדר הענק לא ישימו דעתם אליהם, הוא רצה לטפטף מיין הברכה אל תוך פיו של אביו, אלא שדא-עקא, החדר הגדול היה מלא בחולים, ובתווך היתה תחנת רופאים והם השגיחו כל העת,

רק כעבור מספר שעות, כשר' משה הבחין בשבריר רגע של חוסר תשומת-לב מצד הרופאים, הרים את מסיכת החמצן שעטפה את פני אביו וטפטף לפיו מעט יין ברכה, באומרו בשקט "אבא, זה יין שקיבלתי מהליובאוויטשער רבי, יין שהוא בירך עליו".,, את הדברים האחרונים אמר ר' משה בעצימת-עיניים דבקותית, מתוך אמונת צדיקים כנה ועזה,

רק עם תום המעשה התיישב ר' משה על כסאו בכבדות, כמו מותש מן המאמץ הגדול שהשקיע במעשה שעשה ברגע זה. כעבור דקות אחדות המשיכה השיחה לקלוח בין האב לבתו על דא ועל הא.

בסופו של יום, כמעט עמדו ללכת, כשלפתע פונה ר' משה לבתו: "נגה, קומי לרגע ועברי לצד השני של המיטה", מבלי להבין מדוע, עשתה הבת כמצוות אביה, כשנעמדה מעבר למיטה פנה שוב האב "כעת תסתכלי על סבא". עשתה הבת כמצוות האב והופתעה לראות כי עיניו של הסבא פקוחות לרווחה, מביטות נכחן לעברה. "כעת חזרי לעמוד בצד השני של המיטה" – ביקש עוד ר' משה מבתו, וזו שוב עשתה כדבריו, בתוך כך הבחינה כי הסבא עוקב אחריה בעיניו, כעת התברר כי אין זו פקיחת עיניים מקרית, אלא מבט ממוקד.

 במהירות זינק ר' משה לעבר אביו, "אבא! אבא יקר! אתה שומע אותי? אם הנך שומע אותי אנא השב לי בעפעוף כפול בעיניך", הסבא עצם את עיניו, פקחן ושוב עצם ושוב פקח, בעפעוף עייף אך מבין,

לא האמין ר' משה למראה עיניו, ובדק שוב: "אבא, אם הנך שומע אותי לחץ את ידי", הכניס ר' משה את ידו ביד אביו, וזה האחרון השיב בלחיצת יד רפה" – – –

 נרגש ונרעש רץ ר' משה לעבר הרופא התורן שישב בטבור החדר, "אבא התעורר!", קרא בשמחה,

"אתה משלה את עצמך", השיב הרופא בביטול מבין וסלחני .

כשצוות הרופאים עמד דקות אחדות לאחר מכן סמוך למיטתו של ר' רפאל אברהם,איש מהם לא טען על אשליה או דמיון.

מיני אז באורח מופלא,חזר האב לאיתנו,מצבו הלך והשתפר,הוא אף התיישב וחזר לדבר וכעבור שבועות לא ארוכים חזר אל ביתו,בשכונה הירושלמית.הוא זכה לחיות עם בני משפחתו עוד מס' שנים…

מערכת האתר

השאירו תגובה