חב"ד פתח תקוה

רוטשילד 88 פינת, דוד פרנקפורטר 2, פתח תקווה

שעות פתיחה

א׳ ב׳ ד׳ ה׳: 9:00-12:30 17:00-19:00
יום ג': 9:00-12:30
יום ו': 10:00-12:00

מי מפחד מבני אדם?

מה גורם לנו לא להיפתח, לא ליצור קשרים חדשים או לא להיות נחמדים לחבר או לאיש שאני פוגש במכלת, בית הכנסת, או בכניסה לגן של הילד? איך נפסיק להיות 'סנובים' ואיך נתגבר על הפחד להתקרב לאנשים?

אדם אחד חיפש עבודה זמן רב ולא מצא. ניסיונותיו הכושלים הובילוהו ללשכת התעסוקה. שם אמרו לו שהמשרה היחידה שיש בידם להציע לו היא – להיות נמר בגן החיות. באין ברירה, החליט לקחת על עצמו את המשרה, וכך מצא עצמו בתוך הכלוב מחופש בבגדי נמר. יום עבר והעבודה נראתה קלה למדי. הוא החל לברך את מזלו הטוב, הרי העבודה אצל הקופים קשה שבעתיים… אך ביום השני הבין שהמצב לא פשוט כלל. נמר חדש הובא לארח לו חברה. זיעה קרה החלה לכסות את פניו והוא החל לרעוד, מילות הווידוי פרחו מפיו מרוב אימה ובהלה – 'אבוי, שמע ישראל', הוא קרא. – "ש..ש..ש", שמע קול מפי הנמר המתקרב – "ה' אלוקינו ה' אחד, גם אני מלשכת התעסוקה"..

בדיחה זו מבטאת את אחד המעצורים שגורמים לנו להימנע מלהתקרב לאנשים אחרים. האדם המחופש לנמר נתקף פחד כאשר ראה את הנמר האחר, פחד שנמוג כאשר הבין שהנמר השני הוא גם כן אנושי, בדיוק כמוהו.

מה גורם לנו לא להיפתח? לא ליצור קשרים חדשים? להתעניין? להיות אנשים נחמדים, למשפחה, לחברה או לאישה שאני פוגשת בבית הכנסת?

חסמים לתקשורת

יכולות להיות לכך כמה סיבות:

אחת יכולה להיות שאנו קמים בבוקר, מארגנים את הילדים, שולחים אותם למוסדות החינוך, הולכים לעבודה, פוגשים אנשים, חוזרים מהעבודה, ומכאן פונים למשרה שנייה ולמשרה שלישית. בעצם, לאורך כל היום משקיעים בתקשורת, ואז מגיע הערב. בתוך כל זה, למי יש ראש וכוח להיות פנוי לקשרים חדשים? רק רוצים להניח את הראש.. למי יש סבלנות? 'תנו לי לחיות את החיים שלי בשקט'.

סיבה נוספת היא שאנשים מפחדים לחשוף חולשות. כולם מסביב נמרים, מצליחנים. אז כשרוצים להישאר בעטיפת צלופן נוצצת ולשמור על התדמית, מעדיפים לא לחשוף חולשות וממילא לא מתקרבים יותר מדי.

ועוד, יש אנשים שיש להם פחד מאנשים אחרים, מה שנקרא חוסר ביטחון. לפעמים אנו קוראים לאנשים כאלו "סנובים", אבל מה שעומד מאחורי ההתנהגות שלהם או אי ההתנהגות שלהם זה חוסר ביטחון להתקרב, ולעתים יש גם חסם נקודתי – אדם מפחד מתגובת הזולת.

להתגבר על הפחד

ברשותכם אתייחס קודם לסיבה הראשונה, שהיא חוסר סבלנות ובעצם 'חיים בבועה של עצמי'. אנו נעים בחיים בין ציר הערכים לציר האינטרסים. בכל פעם את צריכה לבדוק את עצמך; אני אינטרסנטית או ערכית. אין משהו באמצע. אם את כרגע לא ערכית, את אינטרסנטית. מדוע רוב האנשים לא חושבים בכיוון של אימוץ עמותה, ארגון חסד או בית חב"ד בעניין מסוים, לתרום משהו מזמנם ומכישרונותיהם? נחשוב, על איזה ציר זה יושב?

ולסיבה השנייה: איש עסקים התראיין על שיעור הדף היומי שהוא ועוד כמה מנכ"לי חברות ענק, שרובנו מכירים את שמם, משתתפים בו. שאלו אותו אם במהלך הלימוד הם גם מדברים ונפתחים קצת זה אל זה. הוא ענה שבתחילה אמנם לא נוצר קשר פתוח הנוגע לפן האישי, אבל ברגע שמנכ"ל אחד חשף חולשות, כולם התנערו והחלו לחשוף גם את חולשותיהם ולדבר על זה. זאת אומרת שבמקום של קבוצות תמיכה, או כל מקום בו נאספים, אם אחת תחשוף קצת בעיה, קושי או התלבטות, קצת תשתחרר מהקונכייה, מהשריון והמעטפת, מיד תגלינה כל יתר המשתתפות ש"לא רק לי יש בעיה עם הילד", כולן מתמודדות והמצב אצל כולן אותו דבר…

יש סיבה שהיא פחד להתקרב לאנשים כתוצאה מחסם או מחוסר ביטחון. כמו בסיפור על הנמר שפחד מהנמר השני, עד שגילה שגם הוא אנושי.
בכנות, פחד הוא כוח חזק.
פחד מכל סוג הוא צורה של מחלה פסיכולוגית – אנחנו יכולים לטפל במחלה המנטאלית באותה צורה שאנחנו יכולים לטפל במחלה גופנית.

שלוש דרכים לטפל בפחד:

1. פחד מאנשים אחרים הוא פחד גדול, אבל יש דרך לנצח אותו אם את לומדת לשים את האנשים בפרספקטיבה נכונה. ידידה הסבירה לי איך היא קיבלה את הפרספקטיבה הנכונה של אנשים אחרים.

"לפני כמה שנים הייתי פוחדת מכל אחד, לא היית מאמינה כמה ביישנית הייתי. הרגשתי שכל אחד היה יותר חכם, דאגתי מהליקויים שלי, חשבתי שנולדתי להיכשל. ואז כשבאתי לבקר את אמי בבית אבות ונכנסתי לחדר התעסוקה כל הזקנים ישבו בשורה, זו סרגה והאחרת קרא עיתון. את השלישי מאכילים בכפית. כל האנשים, כולם נראו אותו דבר; מובן שהיו שמנים ורזים, גבוהים ושפופים, אבל כולם היו מבולבלים ובודדים. רק אתמול אחד מהם היה אלוף בצבא, האחרים מנהלים, מוכרים, נהגים. אתמול הם היו הרבה דברים אבל כאן הם כולם אותו דבר. רוצים ליהנות, רוצים שיהיה טוב, רוצים לחיות, רוצים קשר. שבוע אחר שבוע הייתי שם, מתבוננת ובוחנת את האנשים. כל יום שחלף, פחדתי פחות ופחות מאנשים.

באותם ימים, הבנתי משהו בסיסי – גיליתי שאנשים דומים בהרבה יותר דרכים, משהם שונים. הבנתי שהאחר הוא בעצם כמוני, אוהב, מתגעגע למשפחה, רוצה להתקדם. אז אם האדם האחר בעצם כמוני – אין סיבה לפחד ממנו".

יש אפוא דרך והיא – לשים אנשים בפרספקטיבה נכונה. כשאת מתמודדת עם אנשים אחרים, תזכרי שהאדם האחר חשוב, כל אדם הוא חשוב – אבל תזכרי גם את זה – גם את חשובה. אז כשאת פוגשת אישה אחרת, תהפכי את המדיניות שלך לחשוב ב"אנחנו שתי אנשים חשובות יושבות יחד, לדבר על עניין משותף", או ב'מבצעים', "לומדים ביחד לתועלת משותפת".

האדם האחר יכול להיראות גדול בצורה מפחידה, וחשוב בצורה מפחידה, אבל תזכרי- הוא עדיין בנאדם, בעיקרון בעל אותם תחומי התעניינות, אותם רצונות ואותן בעיות, בדיוק כמוך.

2. הדרך השנייה להילחם בפחד הנובע מחוסר הביטחון היא להבין שכל ביטחון נרכש, או מפותח. אף אחד לא נולד עם ביטחון! האנשים שאת מכירה שמקרינים ביטחון, שניצחו דאגות, שמרגישים כמו דג במים בכל מקום וכל זמן, רכשו את זה עם הזמן, כל חלק ממנו. גם את יכולה!

פסיכולוגים אומרים שאנחנו יכולים לשנות גישה ולהילחם בפחד ע"י פעולה פיזית. כדי להגיע לניצחון צריך פעולה.

בפעם הבאה שאת חווה פחד קטן או פחד גדול, תייצבי את עצמך. אחר כך תחפשי תשובה לשאלה: איזה פעולה אני יכולה לעשות בשביל לשבור את הפחד?

פעולה שוברת את הפחד. חוסר החלטיות, דחייה והשהייה – מעצימים את הפחד.

למשל: אנשים שמתביישים להציג את עצמם יכולים להשיג ביטחון כך: ללחוץ את היד של האדם בחום; להסתכל בעיניו ולומר – אני מאוד שמח/ה להכיר אותך. שלוש הפעולות האלו מסירות את הביישנות.

דמיונות שווא

3. מחשבה – דמיון

הרבה פעמים חוסר ביטחון נובע מרשת דמיונות שאדם טווה לעצמו. באחד המפגשים שלי עם ילד בן 9 שהיה לו פחד להיכנס לחברה, היה נכנס לכיתה בהיחבא וטען שילדים מתנכלים לו. שאלתי: – מה הם עושים? – מסתכלים עלי. – ואז מה? – הם יצחקו שאני טיפש. שאלתי: ואם הם יגידו שאתה טיפש, מה הכי גרוע שיכול לקרות? – יעיפו אותי מה'חדר' – ואם יעיפו אותך מה'חדר' מה הכי גרוע שיקרה? – לא אתקדם ואהיה עני ולא יהיה לי כסף. – ואז מה יקרה? – אהיה מקבץ נדבות.

כשסיימנו, הקראתי לו את כל מה שהוא אמר ורשמתי בדף: מתנכלים לי, מסתכלים עלי, יחשבו שאני טיפש, ויעיפו אותי מה'חדר', אני לא אצליח ואהיה מקבץ נדבות. כך, בטון דרמטי. הילד פרץ בצחוק וכתב על הפתק: 'בקיצור, אני חי בדמיון אחד גדול'. הילד בדמיון, ודמיון אצלו מציאות, הוא כבר מקבץ נדבות! מקבץ נדבות?…

בואו לא נבנה מפלצות מנטאליות, נסרב למשוך מחשבות שליליות ולא נעימות. כשאת מסרבת לזכור ולדמיין מחשבות שליליות שממעיטות בערכך, את כבר צועדת צעד גדול קדימה בדרך לכבוש את הפחד.

ואיך עושים את זה?

הרבי מליובאוויטש אומר שבכל עת שמרגישים מחשבה זרה, לאו דווקא אסורה, אפילו מחשבה זרה בערך למעמדו ומצבו – יש לסלקה ולדחותה על ידי מחשבה טובה, שהרי המחשבה משוטטת תמיד, ואין דבר העומד בפני הרצון.

כיצד מסוגל אדם לשלוט במה שמתרוצץ במוחו? ההרהורים עולים וצפים מעצמנו במוחנו, איננו מזמנים אותם! ואם כן איך הורו לנו לשלוט במחשבות? אלא שיש דרך לשלוט במחשבות ולנתבן לאפיקים נכונים. כיצד? על ידי כוח הדיבור. כאשר אדם נזהר בדיבורו, הוא לא מתקן רק את דיבורו, אלא גם את מחשבתו. כמו הפקדות בבנק. אתה מפקיד דיבורים טובים והוא מנפיק לך בחזרה מחשבות חיוביות. בחסידות יש ביטוי "מחשבה מועלת" – מחשבה מועילה גם לעניין, פועלת את העניין. האופטימיות עצמה גורמת לעניין גם כן שיהיה טוב (ליקוטי דיבורים).

אומץ לפעול על הזולת

איך נקבל אומץ לגשת לאדם זר ברחוב או באוטובוס ולהתחיל לדבר עמו על קיום תורה ומצוות או להתכונן לביאת המשיח?

בעבר, העולם אכן לא היה מוכן לשמוע על משיח. אבל היום, בעידן שלנו, כאשר אנחנו חווים אסונות עולמיים ואיומים מצד מדינות זרות, ובצל המשבר הכלכלי הקשה, לא צריך להסביר למה צריך משיח. להפך, יותר ויותר מתגבר הצמא לשמוע ולקבל. אומרים לנו: "יש לכם אוצרות כאלו, תורת הרבי, דרכי החסידות. אתם אשמים שאתם לא מביאים את זה אלינו". שמעתי סיפור, שאני כנראה לא מדייקת בפרטיו, ומקווה שגם לא הורסת:

יהודי אחד היה באמצע נסיעה באוטובוס. הוא רצה מאוד לומר לעומד לידו משהו על הרבי ועל כך שמשיח הולך לבוא, אבל מעצור פנימי מנע ממנו, בעיקר פחד מהתגובה שתבוא. לכן, רק כשהגיע לתחנה בה היה צריך לרדת, הוא הסתובב ו"זרק" את המשפט: 'הרבי מליובאויטש אמר שמשיח צריך לבוא כל רגע ו..' – 'הרבי מליובאויטש?', ענה לו האחר בהשתאות ובהתרגשות, 'בוא, תשב, אני חייב לדבר אתך..'

הבה נחשוב על העניין, ולא על הנמען!


חני רבינוביץ

פסיכותרפיסטית. B.Ed בחינוך. מרצה במכללת "חכמה ומרפא" ומנחת קבוצות למודעות עצמית. מחברת הספר 'וכשאני לעצמי'.

 

מערכת האתר

השאירו תגובה