חב"ד פתח תקוה

רוטשילד 88 פינת, דוד פרנקפורטר 2, פתח תקווה

שעות פתיחה

א׳ ב׳ ד׳ ה׳: 9:00-12:30 17:00-19:00
יום ג': 9:00-12:30
יום ו': 10:00-12:00

הלב של היהודי

הקב"ה לא מסתנוור מהכסף של העשיר, מהיחוס המשפחתי, או מכל פרט חיצוני אחר. "רחמנא ליבא בעי". הקב"ה רוצה את הלב שלנו. וזה כבר לא תלוי באף אחד אחר, אלא אך ורק בנו.

רחמים כבר עשרים שנה עובד כפועל הניקיון בסניף הבנק הגדול שבשכונתו.

את עבודתו הוא עושה במסירות ובנאמנות, אין בדל סיגריה או כתם קפה שמסוגלים לחמוק מעיניו, כך שהבנק תמיד היה ונשאר מצוחצח. זה יכל להימשך לעולם ועד.

עד שהגיע מנהל חדש לסניף, צעיר ומלא מרץ.

כשנודע לו שרחמים לא יודע לקרוא, הוא לא היה מרוצה. "לא ייתכן שעובד בבנק שלי לא ידע קרוא וכתוב!  אתה מוכרח ללמוד!" חתם את השיחה, והשאיר את רחמים בפעם הראשונה מזה עשרים שנה מסופק לגבי עתידו…

הוא החליט להתפטר. לא היה לו רע עד היום בעובדה שהוא לא ידע לקרוא ולכתוב, זה לא הפריע לו במיוחד. אלא שלא מצא חן בעיניו העבדה שהעבודה שלו לא מוערכת רק בגלל זה.

תוך כדי צעידה הביתה, הוא חושב לעצמו מה אעשה מעכשיו?

הוא ניגש לשוק. בכיס היה לו רק שטר של מאה שקל. הוא קנה כמה סוגי ירקות ופירות והחליט לדפוק על דלתות בשכונה מרוחקת משם, ולמכור לעקרות הבית את הירקות.

בסוף היום הוא חזר עם מאתיים שקל בכיס. בתוך זמן קצר הוא החל להעסיק עובדים שעזרו לו במכירה מדלת לדלת בכל רחבי העיר. הוא הרחיב את עסקיו לעוד מוצרים שימושיים. נוספו לו סוכנים, מפיצים, עובדים.

עד שתוך שנים ספורות הוא הפך לרשת ארצית של הפצת סחורה מהיצרן עד בית הלקוח, בעל כח כלכלי אדיר.

הוא כבר היה עשיר עצום כשהוצעה לו עסקה חלומית; קניית רשת סופרמרקטים גדולה שנקלעה לקשיים, ובמחיר לא גדול הוא עתיד להפוך לקמעונאי הגדול במדינה.

במשרדו המפואר, הוגשו לו המסמכים לקריאה אחרונה ולחתימה. אוטומטית הוא הגיש אותם לעורך דינו שיקריא לו.

לתדהמת כולם הוא הסביר בפשטות, "אני לא יודע לקרוא".

אלף סימני שאלה הצטיירו על פני כולם. "אתה?! זה שהצליח להגיע בתוך שנים ספורות למעמד כלכלי כזה?!

הוא חייך וענה להם, "אם הייתי יודע לקרוא, עד היום הייתי עובד נקיון בבנק…".

                                                                        ● ● ●

לקב"ה אין הבדל בין עובד ניקיון למנהל בנק, כולם אהובים בעיניו באותה מידה. את זה אנחנו מגלים בפרשת השבוע.

"ויאמר משה… ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה… הוא, ואהליאב בן אחיסמך למטה דן".

את בצלאל ואהליאב משה ממנה לעמוד בראש מלאכת הקמת המשכן שדרשה מלאכת מחשבת מקצועית, ברמות על.

שניהם ייצגו מעמדות קוטביות בעם ישראל. בצלאל היה מגדולי השבטים, בן לשבט המובחר יהודה. נכדו של חור בנה של מרים הנביאה. לעומתו אהליאב היה "מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות".

מסביר רש"י, "השווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן… לקיים מה שנאמר וְלֹ֣א נִכַּר־שׁ֭וֹעַ לִפְנֵי־דָ֑ל".

                                                                        ● ● ●

הצורך של משה רבינו להדגיש את העניין נבע מכך שבנדבת המשכן היו הבדלים גדולים בעם ישראל. העשירים תרמו הרבה, והעניים שהיה להם פחות נתנו פחות.

אבל ההבדלים הללו מעוררים שאלה גדולה, הרי המשכן שייך לכלל ישראל, והוא הדבר הקדוש ביותר בעולם. איך ייתכן שבמפעל כללי שכזה יהיה אפליה נוראית שכזו בין עשירים לעניים?

לזה בדיוק חתר משה רבינו, כדי להדגיש לעולם כולו, שהמשכן נבנה, שייך, ונתרם על ידי כל עם ישראל ללא כל הבדל!

כשאדם תורם ככל יכולתו, נותן את המקסימום שהוא יכול, אין הבדל בין התרומה של העשיר או העני. ההבדל הוא רק בכמות, אבל לא באיכות. ולקב"ה האיכות היא העיקר.

הקב"ה לא מסתנוור מהכסף של העשיר, מהיחוס המשפחתי, או מכל פרט חיצוני אחר. "רחמנא ליבא בעי". הקב"ה רוצה את הלב שלנו. וזה כבר לא תלוי באף אחד אחר, אלא אך ורק בנו.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

מערכת האתר

השאירו תגובה