ב"ה
פסח שני העניק להוויה החסידית את אחד הפתגמים החשובים, המשמשים גם הוראת-דרך בחיי היום-יום – "לעולם לא אבוד" (וביידיש: "עס איז ניטא קיין פארפאלן").
וכך אומר כ"ק אדמו"ר הריי"ץ על עניינו של היום: "פסח שני מלמדנו כי לעולם אין זה מאוחר מדי, תמיד אפשר לתקן". בדרך זו הוא מפרש את הפסוק: "איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם" – "אפילו מי שהוא 'טמא' או 'בדרך רחוקה', ואפילו אם הדבר היה 'לכם' – שההתרחקות נעשתה מרצונו – גם אז בידו לתקן זאת" (היום-יום י"ד באייר).
ההזדמנות השנייה עדיפה
הרבי מליובאוויטש הרבה להזכיר פתגם זה והשתמש בו לעיתים תכופות. הוא אף הוסיף, שהלימוד מפסח שני הוא לא רק שתמיד אפשר לתקן, אלא שאם רוצים באמת לתקן, נותנים מלמעלה כוחות לעשות זאת אפילו במידה יתרה מאשר בדרך הישרה. וכך הוא כותב באחת מאיגרותיו: "ידוע פתגם… שהמוסר-השכל דפסח שני הוא שאצל יהודי לעולם לא אבוד. ואדרבה, פעמים שההזדמנות השנייה עדיפה מהראשונה בנוגע לפרטים, וכמרומז גם בעניין דפסח שני, שלא היה נצרך לביעור חמץ תחילה וכו'" (איגרות-קודש כרך כג, איגרת ח'תתיז).
במקום אחר (שם, איגרת ח'תתיב) הוא מציין, שבתיקון של פסח שני אין המגבלה של זמן. בעוד פסח ראשון הוא בן שבעת ימים, הרי פסח שני הוא יום אחד בלבד: "שהרי עניין התשובה הוא בשעתא חדא וברגעא חדא, ואינו זז משם עד שמוחלין לו, ועד שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית'". מכאן, שלא זו בלבד שאפשר לתקן, אלא התיקון יכול להיות במדרגה גבוהה יותר מאשר המצב הראשוני.
כוח התביעה
פסח שני גם מלמד אותנו על הכוח שיש בתביעה אמיתית שבאה מצד יהודי. כידוע, פסח שני ניתן לעם-ישראל לאחר שהיו יהודים שהיו טמאים בעת הקרבת הפסח, ובאו בתביעה "למה ניגרע". לכאורה זו תביעה משונה – בתורה נקבעו כללים איך ומתי צריכים לקיים כל מצווה וכיצד להקריב כל קרבן; אם הם לא עמדו בתנאים הנדרשים, מה מקום יש לטעון את טענת "למה ניגרע"?
אלא פסח שני מלמד אותנו, שיש דברים שהקב"ה נותן מעצמו, ותפקידם של בני-ישראל הוא לקבל ולקיים את ציווי ה'; ויש דברים שבאים רק על-ידי תביעה ודרישה מלמטה. כל עיקרה של מצווה זו לא באה אלא על-ידי הדרישה והתביעה של בני-ישראל, שזעקו "למה ניגרע", ומכוח תביעתם נתחדש הציווי של פסח שני.
אומר על כך הרבי מליובאוויטש (פסח שני תשד"מ): "מכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בעניין הקשור ביראת-שמים, בתורה ובמצוותיה, אינו סומך על אף אחד, לא על משה רבנו ואפילו לא על הקב"ה (כביכול), ואינו אומר 'אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים', אלא צועק ותובע: 'למה ניגרע'!".
ומוסיף הרבי: "לא זו בלבד שבקשה ותביעה זו אינה הפך התורה חס ושלום, אלא אדרבה – התורה ציוותה להתנהג כן, על-ידי אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו, שכאשר יהודי מבקש את צרכיו מהקב"ה בעת תפילת העמידה – יאמר בתפילתו 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קיווינו כל היום', 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'!
"ואינו מסתפק בכך שמבקש ודורש זאת בתפילה אחת – אלא חוזר על בקשה ותביעה זו בכל תפילה ותפילה, כמה פעמים בכל יום!… בני-ישראל מבקשים וצועקים – יחד עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא – 'עד מתי!', ונמצא שעל-ידי זה שישראל מבקשים וצועקים על הגאולה – פועלים הם שהגאולה תבוא במהירות ובזריזות יתרה מכפי שהייתה באה לולא בקשה ותביעה זו".
