מעשה שהיה

פתאום נראה לעיניהם השוטר, רכוב על סוסו. הכול זזו לצדדים כדי לפנות מעבר לו ולסוסו. הביט השוטר בכולם בשחצנות והרוע ניבט מעיניו. או-אז הבחין בבעש"ט ובחבורת היהודים שהקיפה אותו. המחזה הוציאו משלוותו. בחימה שפוכה התקרב אליהם ובתנועה חדה הצליף במגלבו על ראשי החבורה. ההצלפה פגעה בכובעו של הבעש"ט. רק בנס לא פגע המגלב בפניו…

בעת הברכה היו עיניו עצומות בדבקות, וכשפקח אותן בסיום הברכה, ראה לתדהמתו כי הסנדלר נעלם ואיננו..

"והבאר עדיין מוסיפה לתת שפע של מים טובים וזכים כמאז?". "כן! כן!", השיב הכפרי, שכמעט בלע את לשונו מרוב תדהמה..

תמהתי באוזניה: למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! ● "לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, מוטב לי לרעוב ולא לגרום ליהודי לחלל שבת!"

לשונה של הרבנית דבקה לחיכה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו?

"הצדיק מרוז'ין ידע בדיוק איזה אתרוג נגזר לו. כשראה את האתרוג שהבאת לו, נתמלא ליבו חשש שמא נשתנה דינו…"

האווירה המשולהבת גאתה והלכה מרגע לרגע. ופתאום, באותם רגעי שיא, נשמע לפתע קולו הפשוט והצלול של השופר, בתקיעה ארוכה חודרת לב.

"מדוע הרב מחייך?", לא הבין אלי. הרב קפלן, שהכיר את סיפורו של אלי, אמר: "אתה ואחת המזוזות שלך חולים באותה מחלה".

ראשי הקהל הביטו ברבם בתמיהה גוברת והולכת: מה פשר ההשתהות הזו, דווקא עכשיו, כשהכסף כבר בידיהם וישועת החטופים קרובה כל-כך?!

המשמשים בקודש משרטטים קווים לדמותה האצילית של הרבנית הצדקת מרת חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש